עולם ירוק / הבלוג של מרב ניר
כי שינוי גדול מתחיל בשינוי קטן
מרץ 29, 2011
גרעין הסכנה
Posted by מרב ניר under חיים ברי קיימא, כדור הארץ | תגים: Clean energy, אירן, אנרגיה גרעינית, אנרגיה ירוקה, אנרגיה מתחדשת, אנרגיה נקייה, אקולוגיה, דלק מאובנים, דרום קוריאה, האיחוד האירופי, חשמל, יפן, כור אטומי, כור גרעיני, נשורת רדיואקטיבית, סכנת הגרעין, סרטן, פליטת גזי חממה, צונאמי, צרכי המין האנושי, רעידת אדמה |
Leave a Comment
עד לפני מספר שבועות סכנת הגרעין השתייכה בעיקר לאירן וגם לדרום קוריאה, וכעת עיני העולם נשואות כולן לליבות הכורים הגרעיניים ביפן. לפני שאנחנו מורידים את הכוננות בארץ השמש העולה רצוי לזכור כי סכנת כורים גרעיניים קיימת בעוד מקומות בעולם, וכי כנראה פתרון זה איננו כנראה הפתרון המיוחל ליצירת אנרגיה בת קיימא
מתוך רצון למצוא פתרונות חלופיים למקורות האנרגיה הישנים והמזהמים שבהם התרגלנו להשתמש, ישנן כמה הגדרות שנדמה כי הן מתערבבות אחת בשנייה. יש “אנרגיה ירוקה”, יש “אנרגיה מתחדשת” ולעיתים מדברים בכלל על “אנרגיה נקייה” (Clean energy). במרבית המקרים מתכוונים לאנרגיה שאינה ממקור מתכלה שמקורו במאובנים, כלומר נפט. אולם לא אחת קופצת שיטת ייצור אנרגיה שהקשר בינה לבין ההגדרות הללו הוא מטעה ומסוכן.
הכוונה היא לאנרגיה גרעינית שמשום מה יש כאלו המתעקשים לסווג אותה תחת ההגדרה של “Clean energy” (אנרגיה נקייה) והמפריזים אף מכנים אותה אנרגיה בת קיימא. איך זה יכול להיות? הרי היום ברור יותר מתמיד כי האנרגיה הגרעינית לא יכולה להיכלל תחת הגדרה כל שהיא של “פתרון בר קיימא”, ולא צריך להיות מדען גרעין או מומחה לאקולוגיה כדי להבין זאת – מספיק מעט שכל ישר.
פתרון בר קיימא אינו גורם לזיהום, הוא אינו משאיר נשורת רדיואקטיבית, ואינו יכול להיות כזה הגורם למחלות ועיוותים שהשטן לא ברא. יתרה מזו, פתרון בר קיימא לא צריך להיות כזה שכאשר איתני הטבע פוגעים בו הופך למלכודת נפיצה המבעיתה את כל העולם, והדורשת הקרבת חיים הירואית של טייסים וצוות עובדים המקרר את ליבות הכור בכפיות של מים. מדוע תמיד צריך לחכות לאסון כדי להגיע למסקנות שאפשר היה להגיע אליהן קודם?
“אנרגיה נקייה” כשמה כן היא: נקייה, ואינה יוצרת סיכון ולו הקל ביותר. “אם יש ספק, אז אין ספק!“, הוא היגד שגור הבא לתאר התנהגות וקבלת החלטות במקרים בהם קיים פוטנציאל סיכון מיותר. בפעילות כור גרעיני יש כל כך הרבה סיכונים שבכלל לא צריך היה להתחיל להתעסק איתו מלכתחילה.
לא בכדי התמונות האחרונות מיפן הזכירו לרבים את אסון הדליפה בכור בצ’רנוביל שהתחולל לקראת סוף שנות ה-80. בימים אלה מציינים 25 שנה לאסון הנורא ההוא.
עסוקים באירן, שוכחים את העולם
אנחנו כל כך נרעשים וחוששים מהאפשרות שלאירן תהיה יכולת גרעינית, אבל נשארים שווי נפש מול כמות מתקני ייצור האנרגיה המתבססים על דלק גרעיני. זה נכון שאנחנו מפחדים שאחמדניג’אד וחבר מרעיו יפנו את כח ההרס הזה כלפינו, אבל אירועי הימים האחרונים מלמדים כי לא צריך להיות ‘המן הרשע’ כדי לגרום לנזק בלתי הפיך. עלולים להתרחש מספיק אסונות דוגמת רעידות אדמה, שיטפונות וכדומה כדי לגרום למצב של סיכון. וכשמדובר על כור אטומי הפועל סמוך או בתוך אזור מיושב, השילוב כבר הופך לסיכון רבתי.
פרופ’ עוזי אבן, מהמומחים הבכירים בישראל בנושא הגרעין ומי שעבד שנים בכור בדימונה טוען שהיפנים מסתירים (ולא בכדי) את האמת על הנזקים האמיתיים של האסון הזה. אנחנו עוד לא באמת יודעים מהן השלכותיו. אך כבר כעת נודע לנו: ללא קשר לצונאמי הקשה ולקריסת מערכות צינון ליבות המתקנים הגרעיניים, אחד הכורים בפוקושימה עבר לאחרונה להשתמש בתחמוצת פלוטוניום. פלוטוניום הוא חומר שטיפול לא נכון בו עלול ליצור זיהום ברמה כל כך גבוהה עד שבסביבה שתיחשף אליו אי אפשר יהיה לחזור ולחיות גם בעוד 1,000 שנה. זה מחריד, אבל ברור כי אם לא היה מתרחש אסון הטבע ביפן וקריסת מערכות הקירור בכורים לאחריו, לא היינו יודעים כלל על השימוש בחומרים הללו.
יפן אולי נראית לנו רחוקה, אי שם בצד השני של העולם, אולם אותו הדבר קורה גם מעל לאפינו, באירופה. בגוש מדינות האיחוד האירופי כ-1/3 מתצרוכת החשמל מופק בתהליך גרעיני. זאת ועוד, אנרגיה גרעינית היא גם המרכיב המרכזי בתוכנית האיחוד להקטנת פליטות גזי החממה ב-80% עד לשנת 2050.
אבל מדוע לחכות לאסונות? עצם הייצור של אנרגיה גרעינית הוא מזהם ופוגע מאוד בסביבה. תהליך הפקת האנרגיה, כמו גם הטיפול בפסולת הגרעינית, שבתוצרתו חשפו מזמן את המידרון החלקלק אליו נכנסים כאשר פונים לשימוש בפיצוח גרעיני אטומים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מסתמכים עליו כמקור מרכזי ועתידי. אמנם לא מדובר בפליטת מזהמים לאוויר כמו שקורה בשריפה של דלק מאובנים (נפט ופחם). אך בפסולת הגרעינית, הרדיואקטיבית, אין דרך לטפל או להיפטר ממנה, מלבד כמובן לקבור אותה באדמה לנצח נצחים (בתקווה שאולי הדורות הבאים ידעו מה לעשות איתה…).
ואם אתם שואלים איפה טומנים את הפסולת הרעילה, התשובה די טרוויאלית: בעולם השלישי, ביבשת הסמויה מן העין. כאילו שאם לא נראה את הפסולת היא באמת לא תהיה קיימת ולא תהיה לה השפעה שלילית בעתיד. הרי זה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו לאותם מיכלים מאובטחים בהם מאוחסנת כל אותה פסולת רדיואקטיבית והיא תשתחרר לנו ישר לפנים.
גרעין ההתפקחות
חשוב וצריך להפוך את התהליך הגרעיני על פיו. לראיה, גרמניה כבר סוגרת כורים ישנים: האסון ביפן צריך רק לחזק את המגמה הזו. לא יכול להיות שום יתרון לחלופה שיכולה לגרום לכל כך הרבה זיהום, נזק ובהלה. יש לנו עוד מספיק אתגרים סביבתיים להתמודד איתם גם ככה, מדוע להוסיף על זה עוד סיכונים כמו קרינה רדיואקטיבית? כאילו הרג של עשרות אלפים בצונאמי אינו מספיק – צריך גם רבבות חולים בסרטן שעוד יינזקו בעקבות הקרינה. את השטחים שהים שטף אפשר יהיה לשקם. אבל את האזורים נגועי הקרינה – לעולם לא!
אז מה אפשר לעשות? צריך לפעול בשני כיוונים: מחד להקטין את הביקוש לחשמל על ידי התנהלות נכונה, ומצד שני יש להשקיע במציאת אנרגיות נקיות באמת! ברור שגידול האוכלוסין ועליה ברמת החיים דורשות מציאת מקורות אנרגיה חדשים כדי לספק את צרכי המין האנושי הגוברים. לכן, צריך לרכז את מאמצי הפיתוח במציאת מקורות אנרגיה שהם אכן נקיים וזמינים.
מרץ 13, 2011
“צחנה מרכזית” – משקמים את התחנות המרכזיות בארץ
Posted by מרב ניר under טיפול בפסולת | תגים: איכות חיים, איכות סביבה, המועצה לישראל יפה, זיהום אוויר, כלי רכב, פייסבוק, צחנה, קמפיין, תחבורה ציבורית, תחנה מרכזית |
Leave a Comment
קמפיין חדש ברשת פייסבוק קורא לכולנו לפעול למען התחנות המרכזיות. רק כך תצליח רשת התחבורה הציבורית להשתפר, להוריד את מספר כלי הרכב בכביש, לצמצם את זיהום האוויר ולשפר משמעותית את איכות חיינו
מתי בפעם האחרונה עברתם בתחנה המרכזית? אם אתם לא חיילים בשירות סדיר, סביר שלא עשיתם כן בזמן האחרון – או שלפחות אתם עושים זאת בלית ברירה. ולמה? התשובה די ברורה – החזות המוזנחת, הלכלוך, הגרפיטי, או בקיצור “הצחנה המרכזית“. כל אלה אינם מעוררים את החשק לוותר על הרכב הפרטי ולהשתמש ברשת התחבורה הציבורית לצרכים היום-יומיים.
בלשון ציורית, תחבורה ציבורית היא רשת – קווי הנסיעה הם הצלעות והתחנות המרכזיות הן הצמתים. בישראל אמנם מושקעים כספים רבים בתשתיות, אך נדמה כי עד שלא ישודרגו התחנות המרכזיות, הכסף ירד לטמיון.
המועצה לישראל יפה מעוניינת לשנות את המצב המצחין, וקוראת לכם להשתתף במחאה ארצית אינטרנטית ראשונה מסוגה בישראל שתגרום למדינה ולראשי העיריות לפעול לשינוי המצב. במסגרת זו, יצאנו בימים האחרונים בקמפיין ארצי ברשת הפייסבוק להעלאת המודעות לנושא. הפעם בחרתי להקדיש גם את הבלוג שלי לעניין ואני קוראת לכם להיכנס לדף הפייסבוק ולראות את המצב בעיניים. לפחות הריח הרע יחסך מכם.
אני אולי לא מחדשת לכם הרבה, שהרי ידוע כי פליטות הגזים מצינורות המפלט של כלי הרכב הן אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לזיהום האוויר שלנו. למען הדיוק, בישראל של אמצע העשור הקודם תרמו כלי הרכב כ-18% מסך זיהום האוויר וחלקם עשוי לעלות בעשורים הבאים – הן בכמות והן בחלק מתוך סך הזיהום – אלא אם כן נתעורר ומהר.
התועלות במעבר לשימוש בתחבורה ציבורית הן רבות ולאו דווקא קשורות ישירות רק לאיכות הסביבה. כמובן שהורדת מספר כלי הרכב הנוסעים על הכביש טובה לטבע, אך כפועל יוצא מהורדת הגודש בכביש תרוויח גם המדינה במונחי חיסכון זמן, יעילות, ועלייה בתוצר ובפיריון.
תחבורה ציבורית יעילה מסייעת גם לבריאות המשתמשים. ושוב, ברמה הלאומית – היא מסייעת גם להורדת מספר תאונות הדרכים, לסגירת פערים חברתיים ולחיבור הפריפריות למרכז.
אז למה השימוש בתחבורה הציבורית בישראל לא ממריא וסובל מתדמית שלילית וירודה כל-כך? העולם סביבנו מוכיח כי אפשר לתפעל רשת תחבורה ציבורית כיאות ואירופה היא דוגמא מצוינת, שם נחשבות הרשתות לתפארתן של ערים ומדינות רבות.
ובעולם לא חסרות עוד דוגמאות כי אפשר גם אחרת: מנתוני ה-APTA (איגוד תחבורה ציבורית אמריקאי) עולה כי באזורים מיושבים עם תשתית תחבורה ציבורית מפותחת, התושבים בריאים יותר ונהנים מתוחלת חיים ארוכה יותר. תועלות נוספות שמצא ה-APTA הן ירידה במספר תאונות הדרכים, וכן, גם ירידה ברמת זיהום האוויר. אז שוב, למה בישראל המצב גרוע כל-כך? הרי בשנים האחרונות מושקעים פה תקציבים רבים על שיפור תשתיות – סלילת כבישים, מחלפים, קווי רכבת ועוד.
סקר שערכה עמותת “אור ירוק” בשנה שעברה (2010) מצא שחלה ירידה מדאיגה בנכונות הנוסעים לוותר על שימוש ברכב הפרטי ולעבור לתחבורה ציבורית. בסקר מציינים הנשאלים כי בין הסיבות לכך הן לוחות הזמנים ומהירות ההגעה ליעד. כל אלה יכולים אולי להשתפר על ידי סלילת כבישים ומסילות רכבת, אולם אני חושבת שכל עוד לא נהפוך את מצבן של התחנות המרכזיות מהקצה אל הקצה, לא נזכה לראות את השינוי המיוחל.
ראוי היה כי המדינה תיקח את הטיפול בנושא זה תחת אחריותה. אולי יום אחד זה עוד יקרה. בינתיים אנחנו לא יכולים לחכות וצריך לתמרץ את מקבלי ההחלטות לפעולה דחופה לשינוי המצב.
אז מה ניתן לעשות? יש להתחיל את השינוי מבפנים, מהסביבה הקרובה. לשים את המחאה הציבורית מול הרשויות המקומיות ומול החברות המחזיקות בנכסים המשמשים כתחנות מרכזיות. לראש העיר חשוב שנזכיר כי התחנה המרכזית היא השער והפנים של היישוב – ממנה משתקפת התדמית שלה. ולמי שמגיע דרך התחנה המרכזית זה נראה רע. רע מאוד.
פרויקט הצחנה המרכזית שהעלתה המועצה לישראל יפה ברשת הפייסבוק הוא דרך יעילה להניע שינוי. אתם מוזמנים להעלות תמונות הממחישות את מצב התחנה המרכזית בה ביקרתם לאחרונה. אפשר להוסיף תגובות, פוסטים ורשמים וחשוב לבקש מחברים להתייחס גם כן וליצור ערב רב של מוחים.
ממחאה חריפה מכל קצוות הארץ לא יוכלו ראשי העיריות וקובעי המדיניות להמשיך ולהתעלם – כנסו, הגיבו, הפיצו והשפיעו. ובכל מקרה, תמיד סעו בזהירות – ומי יודע, אולי יום אחד נוכל לרקוד בתחנות המרכזיות כמו בסרטון.
פברואר 23, 2011
סביבה במלכודת הצריכה
Posted by מרב ניר under חיים ברי קיימא | תגים: המשרד לאיכות הסביבה, התנהלות מקיימת, טל פרידמן, משאבי טבע, מתחילים לחשוב ירוק, נהלים-ירוקים, סימון ירוק |
Leave a Comment
הקמפיין החדש והמרענן של המשרד לאיכות הסביבה, “מתחילים לחשוב ירוק“, גרר גם מספר תגובות שליליות. על חשש הארגונים העיסקיים כי נכרת הענף עליו הם יושבים, או: “על ראש המזהם בוער הכובע”
המשרד לאיכות הסביבה העלה בימים האחרונים קמפיין חדש ומושקע בנושא השמירה על איכות הסביבה ואימוץ אורח חיים ירוק. “מתחילים לחשוב ירוק”, אומר הסלוגן. הבדרן-קומיקאי טל פרידמן הוא הפרזנטור, ואני די בטוחה שאין אחד שלא ראה מה קורה לשערות ראשו בכל פעם שהסביבה נמצאת בסכנה. מצחיק ומשכנע.
לדעתי, אין ספק כי מדובר בקמפיין מצויין. גם למי שלא ממש מתחבר לתכניו, קשה להישאר אדיש לדרך הצגתו הפרקטית והמשעשעת. הקמפיין משלב הומור, עצות קלות לביצוע על מנת לחסוך בהוצאת ועל הדרך גם מעניק טיפים לשמירה על הסביבה – ממש שילוש מנצח!
הפוסל, במומו פוסל
במקביל לעליית הקמפיין לאוויר, החלו גם מספר גורמים להשמיע את קולם ולנסות לשמוט את הקרקע מתחתיו – מדוע? בלי לנקוט בהכללות, נראה כי הם חוששים ששמירה על הסביבה תפגע בעסקיהם ולפיכך הם מעוניינים לשמר את המצב הקיים. דבריהם כוללים מתן הסברים כי לשיטות העבודה שלהם הוכנסו “נהלים-ירוקים” וכי הם בכלל פועלים למען הסביבה.
לדוגמה, באחרונה נתקלתי ב-Ynet בכתבה “תעשיית הנייר נגד הקמפיין הירוק של טל פרידמן” בה דורש נשיא התאחדות המלאכה והתעשיה להסיר את התשדיר בקמפיין העוסק במיחזור עיתונים כיוון ש”התשדיר מסכן את פרנסת עובדי התעשייה”. ממש כך ולא פחות.
אם אתם עדיין חושבים שאין נזק לסביבה ולכולנו מתעשיית הנייר, צפו בסרט הקצר שיציג לכם את האמת הכואבת.
סכנה – צריכה
גם עם זאת שבמסורה ניתן למצוא שינויים חיוביים בדרך ההתנהלות התעשייה, כמו למשל שימוש בנייר שגדל ביערות מנוהלים, זה עדיין לא אומר שצריך לבזבז נייר ולהדפיס שלא לצורך. יש לנו אחריות על שמירת משאבי הטבע (גם אם הם תחת ניהול ובקרה). בעולם ירוק ומודע לסביבה, הצרכנים צריכים ללמוד לצרוך בצורה אחראית ולא לבזבז – נקודה!
אבל עד שנגיע למצב הזה יש עוד כברת דרך לעשות. למשל צריך לקדם ולפרסם שימוש בסוגי נייר שהופק בתהליך הסביבתי. מעט מאוד צרכנים (ויצרנים) בכלל מודעים לאפשרות להשתמש בנייר כזה. האם אתם יודעים איזה נייר הדפסה יש לכם בבית? האם בכלל שמתם לב לסימון או לכיתוב ‘ירוק’ על האריזה? בואו נודה על האמת, התשובה היא: לא.
קמפיין המשרד לאיכות הסביבה בכוונה שם את הדגש על צד הצרכן ועל התועלת הסביבתית והכספית שהוא יכול להפיק משינויים קלים באורחותיו הצרכניות. ואכן יש לצפות כי שינוי טעמו של הצרכן יוביל את היצרנים להתאים את תמהיל המוצרים שלהם לדרישות הלקוחות – אם הן יהיו סביבתיות וירוקות, גם קו המוצרים ילך אחרי המגמה וכך יהפוך הטרנד למנהג.
על הקשר בין צריכה לזיהום הסביבה דובר לא אחת. הוא מוכח וברור. תרבות הצריכה של העולם המערבי טומנת בחובה שיפור באיכות חיים וסיפוק צרכים אך מנגד, היא מביאה להתמכרות, ולחוסר התחשבות בסביבה ובדורות הבאים. קמפיין המשרד לאיכות הסביבה נכנס בתפר הזה ומציע בכך גם תועלת כספית לאלו שבוחרים להתנהל בצורה אחראית. אך מה עם העסקים והחברות המסחריות? האם שמירה על סביבה ירוקה משמעה כלייה של הביזנס שלהם? התשובה היא: ממש לא. להיפך.
באזז ירוק בגרין-ביז
מפתיע או לא, הדוח השנתי של greenbiz מגלה כי המגמה הירוקה ו”התנהלות מקיימת” טובים גם לשורת הרווח של העסק. המעבר להתנהלות סביבתית דורש זמן וגם השקעה, אך התועלת מחכה בפתח. יתרה מזאת, בהסתכלות קדימה אפשר גם לחזות כי ארגון עיסקי שלא יעשה את השינויים וההתאמות, מועיד עצמו לכישלון. (למאמר חדשות בעברית על עיקרי הדוח השנתי של greenbiz). אני ודאי איני מייחלת ולא אשמח ששום עובד בתעשיית הנייר או תעשייה אחרת יאבד את משרתו. אולם עובד שכזה, אם יהיה, יצטרך להפנות את טענותיו על שפוטר למעסיקו ולא למשרד לאיכות הסביבה.
ראוי לציין כי דו”ח greenbiz אינו מפנה את האשמה רק לצד של היצרנים. הוא לא חוסך ביקורת מהצרכן, החושב כי חלקו במאמץ מתחיל ומסתיים, פחות או יותר, בהפרדת פסולת למיחזור והמאמין כי אורח חיים ירוק הוא סוג של לוקסוס לבעלי אמצעים. הדו”ח מטיף לתהליך של התקרבות בין היצרן לצרכן בתחום הירוק, כדרך להשגת הישגים ממשיים ושינוי אמיתי במצב האקולוגי.
אז לסיום, בקשה קטנה: לפני רכישת מוצר חדש, בואו נחשוב שנייה – האם הוא באמת נחוץ לנו? אילו השלכות יש לו על הסביבה? והאם יש דרך אחרת לספק את הצורך והפונקציונאליות במוצר אחר ירוק יותר?
זיכרו, הכוח נצא בידיכם ובארנק שבכיסכם – השתמשו בו בתבונה ותוך שמירה על הסביבה. בעזרת הכח הזה תוכלו להשפיע על היצרנים ולעזור להם לעשות את השינוי הנדרש.
ינואר 20, 2011
להחליף נורה יציל את העולם?
Posted by מרב ניר under שינוי קטן
Leave a Comment
במצב הנוכחי, חברת החשמל מספקת חשמל לכל אדם ברגע שהוא זקוק לו. עד מתי זה יכול להימשך? אם הצריכה תגדל בקצב הנוכחי, עד שנת 2025 תוכפל צריכת האנרגיה. שינויים קטנים יכולים לשנות את התמונה הנוכחית, ולעודד אותנו לחשוב אחרת
פעמים רבות אני פוגשת אנשים ומדברת איתם על חיים ברי קיימא, על שינויים קטנים שאפשר לעשות. מהר מאוד שואלים אותי: “נו באמת, להחליף נורה, זה מה שיציל את העולם?”. למרבה הפתעתם, אני עונה שהתשובה היא כן.
בפוסט הנוכחי אנסה להסביר מדוע תשובתי החלטית כל-כך. אפשר להתחיל בהיבט הפשוט ביותר של ההתחממות הגלובלית: אם 7 מיליארד יכולים להזיק, 7 מיליארד יכולים גם להועיל – הווה אומר, ההשפעה של אדם אחד חשובה והכרחית. יותר מכך, היא מצטברת ומשמעותית ביותר.
עסקים כרגיל
אז איפה זה נתקע? בתפיסה הגורסת כי ניתן להמשיך ולהתנהג בדיוק כפי שאנחנו נוהגים כעת – בקיצור, עסקים כרגיל. לפי תפיסה זו, הדרך שבה אנחנו מתנהלים כיום אינה בעייתית ולכן אנחנו יכולים להמשיך ולצרוך משאבים באותה רמה ובאותו קצב גידול. בו בזמן, אנחנו יכולים להתעלם מהעובדה כי האוכלוסייה גדלה במהירות. למעשה, בעוד זמן מה יחיו בישראל עוד כמה מיליוני אנשים ובעולם עוד כמה מיליארדים.
אם רמת החיים עולה כל הזמן, והמיליונים הנוספים שייוולדו ירצו לצרוך ברמה הנוכחית, נהיה בבעיה. אסור לשכוח שכל הנוחות המודרנית והג’אדגטים הנחשקים מבוססים על טכנולוגיות צורכות אנרגיה, וכל המכשירים יחד צורכים חשמל רב ויוצרים פסולת רבה.
המחשת הצריכה: תמונה של 426,000 הטלפונים הניידים היוצאים משימוש מדי יום בארצות הברית:
אם תסריט זה יתגשם, תוך 15 שנה, עד 2025, נאלץ להכפיל את ייצור החשמל ואולי אף מעבר לכך. עד 2030, נאלץ לייצר פי שלוש אנרגיה. איך מדינת ישראל שהיא “אי אנרגטי” שאינה יכולה לקבל משאבים משכנותיה תוכל לספק ביקוש זה בעצמה? בישראל מצומצמת השטח, קשה מאוד, לא משתלם ומזיק ברמה החברתית והסביבתית להקים עוד תחנות כוח פחמיות. ומה לגבי פליטות גזי החממה שיווצרו מכך? ואם תחשבו על זה שנייה כמוני, תראו שהבעיה הכי גדולה במישור זה היא תגליות הגז שצצות לנו (או לטייקוני הגז החדשים) מול חופי המדינה – אפשר לדמיין את מדינת ישראל הופכת לבזבזנית אנרגיה משוללת רסן וגרנדיוזית, די בדומה לנסיכויות המפרץ ולארצות הברית של שנות ה-70.
התייעלות אנרגטית פותרת רבע מהבעיה
מצד שני גם לא צריך ללכת לקיצוניות השנייה, לא נחזור לכבס ביד בנהר או לחלוב פרות בעצמנו. התשובות הראשוניות והלא פשוטות הן חיסכון והפחתה. אם כל צופי ה”אח הגדול” יצפו בטלוויזיה כשלצדם דולק אור אחד בלבד, ולא יאירו את כל הבית, החיסכון יהיה משמעותי. למעשה, ללא כל שינוי מהותי, באמצעות חיסכון בלבד, ניתן להפחית כבר היום 25% מהצריכה השוטפת.
עלינו לכבות מכשירים בזמן שאיננו משתמשים בהם, וכיבוי הוא כיבוי מוחלט, ללא נורות הסטנדביי (ההמתנה). עלינו להחליף את נורות הליבון לנורות חסכוניות וידידותיות לסביבה ולזכור שפתרונות זולים עולים לנו ביוקר: המוצרים הזולים והנפוצים כיום צורכים אנרגיה רבה יותר, ללא הבחנה. כדאי מאוד לבדוק את היעילות האנרגטית של מכשירי החשמל לפני שקונים. חסכון באנרגיה היא הדרך היעילה ביותר, שאינה דורשת השקעה בתשתיות, ומצריכה אך ורק שינוי התנהגות מצד הצרכנים.
מסתכלים קדימה
על מנת שנמשיך לחיות חופשיים יחסית מדאגות קיומיות, ולדעת שאנחנו וילדינו נמשיך לחיות פה, עלינו לעשות מאמץ לא גדול במיוחד אלא שינוי קטן שיביא לחיסכון משמעותי בצריכת האנרגיה של כל אחד ואחת מאיתנו.
דצמבר 28, 2010
שהאחרון יכבה את האור
Posted by מרב ניר under הפחתה, התחממות גלובלית, חיים ברי קיימא, שימוש חוזר, שינוי קטן | תגים: האני במראה, חיסכון בחשמל, יד שנייה, צ’ארלס קולי, רחל טל-שיר |
Leave a Comment
בתרבות המעודדת צריכה, לא קל להיות הנודניק ששואל מה המחיר של “המסיבה”, וקשה יותר לספוג ביקורת שרומזת שאתה קמצן או לוזר אם כיבית את האור כשיצאת מהחדר. כך תשיב למאותגרים סביבתית
הסוציולוג האמריקאי צ’ארלס קולי ניסח את תפיסת “האני במראה” הטוענת כי הזהות אינה קבועה מראש אלא מתעצבת כל הזמן דרך יחסי הגומלין עם הסביבה. בניסוחו של קולי, “האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא.” אם כך, כשאנחנו בוחרים בחירות ירוקות אנחנו חושבים על התדמית שלנו בעיני אחרים ומחליטים כיצד לפעול.
מה משקפת המראה?
בקיצור, אנשים רבים לא משנים את ההתנהגות שלהם כי הם חוששים ממה שיחשבו עליהם. אם אני מכבה את האור כשאני יוצא מהחדר יחשבו שאני קמצן, אם אני קונה בגדים מחנויות יד שנייה, עלולים להניח שאין לי כסף לקנות בגדים חדשים, ושאני כישלון כלכלי. בדרך כלל הבחירות האחראיות מבחינה סביבתית זוכות ללעג ולא לשבחים. בחברה הצרכנית בישראל, אתה נמדד על פי עדכנותו של הטלפון הנייד שלך, והיכולת להוציא כסף בלי הגבלה ולקנות כל מה שאתה חושק בו.
אנשים שבוחרים ללכת ברגל נתפסים כמסכנים מפני שאין להם מכונית. רכיבה על אופניים הגיונית רק אם עושים אותה כחלק מפעילות גופנית, שמטיבה עם היחיד העושה אותה. מסרים עכשוויים רבים מדי מציבים את הנוחות של אדם אחד מעל לכל. תפיסת הקיימות מקדמת חשיבה מורכבת לטווח ארוך שלוקחת בחשבון גם את המחיר של הנוחות וגם את המחיר שמשלמים אנשים אחרים.
זה כל כך סבנטיז
מה השפעתן של פעולות כאלה ולמה הן כבר לא באופנה? האם לקחת סל למכולת זו פעולה שאינה תקפה אחרי 1974? האם כיבוי האור ביציאה מהחדר היה הכרחי רק בתקופת הצנע? ניתן לראות זאת אחרת: לקנות בחנות שכונתית שאינה חלק מרשת ארצית ובאותה הזדמנות לא לקחת שקיות פלסטיק מזהמות הוא רעיון מצוין ועדיין רלוונטי. אמנם אנחנו תלויים כיום במכשירים חשמליים רבים יותר מבעבר, אך בישראל החשמל עדיין מופק מפחם ומדלק מאובנים באופן מזהם ביותר.
לפעולות שאינן צרכניות כמו נסיעה באופניים או קניית מוצרים מיד שנייה מתייחסים כאילו אבד עליהן הכלח. פשוט הנורמות השתנו. התנהגות מקיימת אינה נובעת מקמצנות, מחסכנות, מחוסר במזומנים או מחוסר הצלחה, בדיוק להפך. מחשבה מקיימת נעשית מתוך בחירה, הבנה, חשיבה ומודעות. עלינו לשנות דפוסי התנהגות צרכניים ובזבזניים מתוך אחריות לאיכות החיים שלנו עכשיו ולאיכות חיי ילדינו בעתיד. הדור שילדותו עברה בתקופת הצנע לא רוצה לחזור לשם. חשוב לדעת שהיום זה מגיע מכיוון אחר, כיום יש לנו מספיק אמצעים לרפד את החיים שלנו בדברים טובים.
לנצל את אפקט העדר
אין בזה שום בושה, להיפך, צריך להתגאות בזה כדי לתת דוגמה ולגיטימציה לאחרים כדי שיעשו גם. הרי בסופו של דבר אנחנו עדר שאוהב ללכת אחרי מנהיג מוביל. רחל טל-שיר ציינה בטורה שאצלה בשכונה כבר לא מקובל להשתמש בשקיות פלסטיק חד פעמיות ומי שנתפס עם שקית מרגיש צורך להתנצל. ברגע שיש נורמות אנחנו חיים לפיהם. הקושי הוא בשינוי ובקביעת נורמות חדשות וזה מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו.
במצב הנוכחי, אין לנו ברירה אלא להתחיל להתנהג אחרת ממה שהתרגלנו בשנים האחרונות. אסור שנתרכז במראה שאנשים מציבים מולנו, באופן שבו אנחנו חושבים שהם רואים אותנו, עלינו להתרחק מהתדמית ולחשוב על המציאות האקולוגית. אין שום סיבה לשבת בחושך ולהתקמצן על החשמל. אבל אם יצאנו מהחדר, אפשר לכבות את האור. הסיבה לזה אינה קנטרנות, קמצנות או לוזריות, פשוט קצת התחשבות בעוד אנשים שרוצים לחיות כאן. זה הכל.
נובמבר 28, 2010
מיומנה של צרכנית מתוסכלת
Posted by מרב ניר under הפחתה, התחממות גלובלית, חיים ברי קיימא, טיפול בפסולת, שימוש חוזר | תגים: אחריות יצרן מורחבת, אחריות סביבתית, מחזור מכשירים אלקטרונים, מטרות חברתיות, צרכנות ירוקה, שימוש חוזר במוצרי חשמל, שימוש רב פעמי, תיקון מוצרים |
[3] Comments
הררים של פסולת אלקטרונית המשחררת חומרים רעילים מצטברים באתרי ההטמנה. מה כדאי לדעת ומה אפשר לעשות
רציתי לתקן את הדי-וי-די המקליט שקניתי באחת החנויות למוצרי חשמל. בזמן הקנייה, לפני שנתיים, המכשיר הזה היה פסגת הטכנולוגיה ואף על פי כן נמכר במבצע. לאחרונה התקלקל המכשיר, ואני כצרכנית ירוקה רציתי לתקן אותו. ניגשתי לתיקונצ’יק הקרוב לביתי ובקשתי התקבלה בתרועות צחוק.
אני: אפשר אולי לעשות משהו?
המתקן: רק לפתוח אותו יעלה לך 150 שקל.
אני: (בהלם)
החשמלאי: ועוד לא דיברנו על המחיר של החלק שהתקלקל. משתלם לך יותר לקנות חדש, הם עולים עכשיו 200 שקל.
הברירה הצרכנית שעמדה בפני היתה לקנות מכשיר חדש, שמחירו יהיה פחות או רק מעט יותר ממחיר התיקון, או להיות בין היחידות שעדיין מתקנות את מכשירי החשמל המקולקלים שלהן, ומשלמות על כך ביוקר.
מה המשמעות הסביבתית של הברירות האלו?
ובכן, גם לאחר תיקון המכשיר שנקנה בזול ויועד לשימוש זמני, אין זה אומר שהוא לא יתקלקל שוב בקרוב. המכשירים האלקטרוניים המקיפים אותנו מתוכננים ומיוצרים כך שיחזיקו מעמד זמן קצר, עד השדרוג הטכנולוגי החדש, ואינם אמורים להחזיק מעמד כמה שיותר זמן.
אם אקנה מכשיר חדש, אקבל מכשיר שחלקיו אינם איכותיים, ויכול להיות שהוא כלל לא ניתן לתיקון, מפני שאי אפשר לפתוח אותו, להחליף חלק ולסגור. המכשיר החדש טוב פחות מהווידאו שהיה לנו בבית ב-1987 והחזיק מעמד עשור.
תסכולה של הצרכנית המודעת
לא הכל מתחיל ונגמר באופיס דיפו. זאת אומרת, המכשירים האלקטרוניים מיוצרים מחוץ לישראל, לרוב במזרח הרחוק, פעמים רבות בתנאים מנצלים. לשם הייצור כורים חומרי גלם בלתי מתחדשים או מייצרים חומרי גלם, כדוגמת פלסטיק, בתהליך מזהם. אחר כך המכשירים שטים בספינות משא לכל העולם, ומגיעים גם לנמל אשדוד.
אנחנו קונים את המכשירים, משתמשים בהם והם מתקלקלים. אחר כך, בהעדר כל תשתית למחזור פסולת אלקטרונית, המכשירים נשלחים להטמנה. במקרה הטוב, הם רק מגדילים את נפח הפסולת ובמקרה הרע, החומרים הרעילים שבהם מחלחלים לקרקע.
בישראל מושלכים מדי שנה 100 אלף טונות של מוצרים אלקטרוניים. ו-70 אחוזים מהפסולת הרעילה מקורה במכשירים אלקטרוניים. אסור להשליך לפח אפילו צעצועים אלקטרוניים, בשל המתכות הכבדות. מדינות “מפותחות” רבות שולחות את הפסולת האלקטרונית שלהן לאתרים באפריקה ובאסיה, לזהם שם.
את כל זה כאמור, אני יודעת. העניין הוא שמוצרים זולים וזמינים מפתים מאוד. אני משתדלת להזכיר לעצמי שעל קנייה זולה משלמים ביוקר. תסכול נוסף של הצרכן המודע הוא שניתן לקנות רק את מה שמונח על המדף. לפעמים המוצרים איכותיים, אבל המידע שמגיע אלינו לא מציין זאת. אנחנו מחליטים מה לקנות על סמך המידע שבידינו, המושפע רבות מפרסומות ומתדמית המותג, ולכן פעמים רבות זו החלטה לא נכונה.
אחריות יצרן מורחבת
זה נשמע בלתי אפשרי, אבל במדינות שונות באירופה, כמו בריטניה, ככה זה עובד. אחריות יצרן מורחבת היא תפיסה הנובעת מהידיעה שחיי המוצר נגמרים רק בסוף חיי המוצר, ולא ברגע שהוא מושלך לפח. אם יצרנים מתכננים מוצרים שמחזיקים מעמד שנה, אחרי שנה עליהם לאסוף אותם מהלקוח ולדאוג לפירוק ולמחזור.
על הממשלה להתערב ולחוקק חוקים בנושא שיתמרצו יצרנים לייצר מוצרים שיזכו לחיים ארוכים, וניתנים לפירוק ולמחזור. מוצרים שחלקיהם מתפרקים בקלות למתכת ולפלסטיק. החוששים מעצירה בהתקדמות הטכנלוגית – אפשר לייצר מעטפת פלסטיק חזקה, ולהחליף רק את הרכיב הטכנולוגי ש”התיישן”. על היצרנים לעבור לחשיבה בת קיימא, שאינה מסתכלת רק על השורה התחתונה.
הצעת חוק מעוררת תקווה
הצעת החוק “הפחתת פסולת אלקטרונית ומחזורה” של חבר הכנסת ניצן הורוביץ עושה בדיוק את זה. היא תחייב יצרנים ויבואנים להקים מערך איסוף פסולת אלקטרונית. אם החוק יתקבל, נוכל להחזיר פסולת אלקטרונית.
כיום לא פשוט למחזר פסולת אלקטרונית. מספר מיזמים הציבו מכלי איסוף, אך מחפשי מתכות פורצים אליהם, משחיתים את המוצרים, ולוקחים את החומרים בעלי הערך. חלק מהמיזמים משלבים מטרות חברתיות.
מחזור פסולת אלקטרונית אינו פשוט כמו מחזור בקבוקים או סוללות, אך מספר נקודות האיסוף הולך וגדל בהתמדה.
ואין לשכוח את ההפחתה
את הדי-וי-די המקליט תרמתי, הוא כבר לא מקליט, אבל אפשר לראות בו סרטים.
אם ברשותכם מוצר תקין אפשר למסור אותו הלאה כמו באתר אגורה, או לתרום לארגונים חברתיים כלשהם. אם המוצר מקולקל, אפשר לנסות לתקן, למשל, מכונות כביסה, מקררים וכן הלאה, מוצרים אחרים כדאי להעביר למרכז לאיסוף פסולת אלקטרונית.
ועם זאת, חשיבה מתוך אחריות סביבתית תשים לב שעדיין רבים יותר המקומות שבהם אפשר לקנות מכשירים אלקטרוניים מאשר מקומות שממחזרים פסולת אלקטרונית. ולכן, חשוב גם להפחית בצריכה ולחשוב פעמיים לפני שקונים – האם באמת יש צורך במכשיר נוסף, ואם כן – כדאי לקנות מחברה אמינה בעלת מחויבות חברתית וסביבתית.
נובמבר 14, 2010
משלמים פי אלף על מים
Posted by מרב ניר under Uncategorized, הפחתה, חיים ברי קיימא, טיפול בפסולת, מחזור בקבוקים, פלסטיק, שינוי קטן | תגים: the Story of Bottled Water, בקבוקי פלסטיק, מים, מים מבוקבקים, משרד הבריאות |
[4] Comments
מים הנמכרים בבקבוקים הם הצלחה שיווקית חסרת תקדים המושווית למכירת קרח לאסקימוסים. למים בבקבוקים אין יתרון בריאותי או סניטרי מיוחד, וחסרונותיהם רבים. הגיע הזמן לשינוי קטן – איפה הברז?
מתוך התפיסה שאם נדע יותר יקל עלינו לפעול, ננסה הפעם לדבר על תעשיה שהיא כמעט אבסורדית. מתוך הברז בבית זורמים מים שמשרד הבריאות קבע שאיכותם טובה מאוד, עם זאת, אנשים קונים בקבוקי פלסטיק המלאים בנוזל זהה, ולמעשה משלמים אלף אחוז יותר על כל ליטר של הזהב הכחול הזה! מדוע?
בישראל צורכים מדי שנה לפחות מיליארד בקבוקי משקה מפלסטיק. מדי שנה המספר גדל ב-10-15 אחוזים. את נושא המים המבוקבקים ניתן לתמצת לשלוש בעיות עיקריות- גופים פרטיים המנצלים משאב טבע ציבורי וגובים על זה כסף מהציבור; התדמית המוטעית שמים “מינרליים” בריאים יותר ממי הברז; והנזק הסביבתי של תעשיית המים המבוקבקים.
משאבי טבע ציבוריים העולים לציבור כסף
גופים פרטיים העושים רווח על חשבוננו אינו מחזה נדיר, אבל עדיין לא רצוי. נתחיל מההיבט הכלכלי. חברות המים אינן משלמות תגמולים או כל תשלום שהוא עבור השימוש שהן עושות במים – המשאב הציבורי. יתר על כן, האזרחים קונים את הבקבוקים, ומשלשלים לכיסן של החברות רווחים נאים.
היבט נוסף, סביבתי, הוא הפגיעה של שאיבת המים מהמעיינות. מקורות המים האלו מזינים מערכות אקולוגיות ושמורות טבע שנפגעות מדלדולם.
התדמית המוטעית של מים בבקבוקים
מסרים פרסומיים מתמשכים הנורים עלינו מזה שנים מנסים לקשור בין חיים טובים, בריאים, נקיים, טהורים, פעילים ו”נכונים” ובין מיני השמפניות של הטבע הזורמות מהברז במטבח ממילא. התפיסה הצרכנית שטוענת שאם קונים משהו, אותו מוצר הוא טוב יותר ושווה יותר, פועלת את פעולתה גם בתחום המים המבוקבקים. על אף מחקרים שמעידים שאין הבדל בין מי ברז למים מבוקבקים, הצרכנים קונים את התדמית ובל נשכח, משלמים עליה.
היבט נוסף של המתקפה הפרסומית הוא הניסיון לשכנע אותנו שמי הברז הרגילים אינם טובים ואפילו מזיקים ולכן אנחנו חייבים לצרוך מים מבקבוקים כי הם בריאים יותר. המים המבוקבקים מותגו כמוצר בריאותי המקושר לפעילות גופנית ולאורח חיים איכותי. למעשה, הבקבוק בצבע תכלת הוא סמל סטטוס.
בנוסף לכך, מים בבקבוקים לא בהכרח זהים למי ברז, לעתים מצבם גרוע יותר. יכול להיות שכאשר הבקבוקים יצאו מהמפעל הם היו בסדר, אבל בדרך קורים דברים רבים, שבניגוד למי ברז, אין עליהם כל בקרה. הבקבוקים חשופים ללא מעט גורמים מזהמים. הנה מספר גורמי זיהום:
- למים עומדים נטייה לפתח מרבצי חיידקים.
- בטמפרטורות גבוהות חלקיקים מתוך בקבוקי פלסטיק זולגים לתוך המים. מי יודע מהם תנאי ההובלה והאחסון המדויקים של הבקבוק שנקנה בפיצוציה?
- בטמפרטורה גבוהות הפלסטיק חדיר לגזים. במקומות שבהם יש גזים רעילים, כמו למשל תחנות דלק, הגזים האלו חודרים למים.
הנזק הסביבתי של תעשיית המים המבוקבקים
בקבוקי המים משאירים אחריהם שובל של בעיות מרגע שהם נולדים ולאורך חיי הנצח שלהם.
- תהליך ייצור הבקבוקים מזהם. נתונים מארצות הברית מצביעים על כך שב-2006 נדרשו 17 מיליון חביות נפט לייצור בקבוקי המים של אותה שנה.
- גם הובלה היא חלק מחיי המוצר. להובלת בקבוקי מים יוקרתיים באוניות מצרפת, משווייץ, מגרמניה, והובלתם במשאיות בתוך ישראל יש מחיר סביבתי של צריכת דלק (שוב הנפט הזה) ופליטת מזהמים וגזי חממה.
- בקבוקי פלסטיק נועדו לשימוש חד פעמי, הם ניתנים למחזור אבל לרוב לא מגיעים למחזור ולצערנו גם מחזור הוא פעולה עם השלכות סביבתיות רבות. על פי נתונים מארצות הברית, 77% מהבקבוקים לא נשלחים למחזור אלא להטמנה. בישראל ממוחזרים רק 20% מכלל הבקבוקים. בקבוקים מקשטים את חופי הים, נחלים ואתרי תיירות.
- זמן התכלות של בקבוקי פלסטיק נמדד במאות שנים. למעשה, כמעט כל הפלסטיק שנוצר מאז המצאתו לפני כ-100 שנה עדיין לא התכלה.
הפתרון מחכה בבית
מתי בפעם האחרונה טעמתם את המים בברז שלכם? אולי הם טעימים. אם בכל זאת אתם חוששים מצנרת ישנה של הבניין או ממעבר המים בצינורות הישנים של הרשות המקומית (מקורות ומשרד הבריאות מנטרים את איכות המים בצנרת הראשית – אם יש בעיות הם בעיקר בצנרת עירונית או ביתית מיושנת) – אפשר להשתמש במסננים שונים בהתאם לצרכים של כל אחד.
יש קנקנים עם מסננים, יש ברזים שאפשר להתקין ליד הכיור, יש מסננים דירתיים המותקנים בצינור הכניסה לדירה ועוד. מה שלא יהיה הפתרון המתאים לכם – הכי חשוב להפחית למינימום את השימוש במים מבוקבקים!
ובקשר לבקבוקים הקטנים לפעילות גופנית וליום-יום, אפשר לקנות בקבוק רב-פעמי ולמלא אותו במים זכים מהברז.
והנה עוד דרך לספר את סיפור המים:
נובמבר 2, 2010
עץ ירוק מפלסטיק מתכלה
Posted by מרב ניר under הפחתה, טיפול בפסולת, פלסטיק, שימוש חוזר | תגים: Biodegradable, OXO, אחריות סביבתית, התכלות, מיחזור פסולת, מכון התקנים הישראלי, פלסטיק, שימוש חוזר בפלסטיק, שקיות מתכלות, שקיות מתפרקות, תקן לפלסטיק מתכלה |
Leave a Comment
פסולת הפלסטיק מציבה אתגר מתמשך לצרכן הפשוט. מצד אחד מוצרי הפלסטיק זמינים ונוחים, ומצד שני הם גורמים נזק סביבתי. נדמה שצמצום משמעותי בשימוש בהם ומעבר לפלסטיק מתכלה יכול להיות פיתרון, תמצית הדיון לפניכם
נתחיל בנתונים יבשים – פלסטיק מתכלה, אם הוא מתכלה, אחרי מאות שנים. בקבוק פלסטיק פשוט מתכלה רק לאחר 700 שנה. 80% ממוצרי הפלסטיק מיועדים לשימוש חד-פעמי, כאריזות. 90% ממוצרי הפלסטיק מגיעים לאתרי הפסולת אחרי חצי שנה של שימוש בלבד. שקיות פלסטיק נזרקות לאשפה לאחר שימוש של 20 דקות בממוצע. משפחה ממוצעת מייצרת 40 ק”ג פסולת פלסטיק בשנה.
הרגלי הצריכה של הפלסטיק התפתחו במשך שנים, הם הבטיחו נוחות, אבל לא הסגירו את מחירה.
סדר בבלגן
המוצר הפופולרי ביותר העשוי מפלסטיק מתכלה הוא שקיות הפלסטיק, אם כי השקיות הן רק קצה הקרחון של מוצרי הפלסטיק. בכל הנוגע לשקיות הפלסטיק הבלבול רב. ובכן, כרגע, כל השקיות המשווקות בישראל כ”מתכלות” הן שקיות שמתפוררות לחלקיקי פלסטיק כתוצאה מחשיפה לאוויר ואור. הן אינן עומדות בתקן הישראלי לפלסטיק מתכלה ואינן מתכלות כמו חומר אורגני בתהליך קומפוסטציה. אם כך:
שקית מתפרקת – OXO Degradable – שקית העשויה מפלסטיק רגיל שהוסיפו לה תוסף כימי, שלרוב מתבסס על מתכת כבדה כלשהי. את התוסף מוסיפים לפלסטיק בזמן הערבוב והוא משמש כמעין שעון חול, ריכוזו קובע את אורך חייו של הפלסטיק. בעקבות התוסף ולאחר חשיפה לאוויר, מיקרואורגניזמים יכולים לפרק את הקשרים בין מולקולות הפלסטיק, וליצור מעין פירורי פלסטיק שהולכים וקטנים. חלקיקי הפלסטיק שנוצרים עלולים לגרום לבעיות שונות כמו זיהום וכניסה לשרשרת המזון שלנו. בנוסף לכך, המתכות הכבדות שעליהן מבוסס התוסף לעתים ידידותיות כמו ברזל ולעיתים הרבה פחות כמו קובלט ומנגן.
שקית מתכלה – Biodegradable, Compostable – שקית העשויה לרוב מחומרים טבעיים, שניתנים לפירוק על ידי אורגניזמים ובקטריות. למעשה זהו פולימר הנוצר מתהליך התססה של עמילנים מצמחים כמו תפוח אדמה, קנה סוכר או תירס.
למה השקיות בישראל אינן מתכלות?
חומר הגלם לייצור פלסטיק מתכלה יקר פי שלושה עד ארבעה מחומר הגלם לייצור פלסטיק רגיל. ההפרש הגדול מוביל למוצר שעלותו גבוהה מאוד, ולא כל אחד מוכן לשלם יותר תמורת מוצרים כמו שקיות או אריזות, שתוחלת חייהם נמוכה. גם אם בעלי עסקים מבינים את הבעיה הסביבתית של מוצרי הפלסטיק החד-פעמיים, אף אחד מהם לא ייקח על עצמו כך סתם לספוג את ההפרש במחיר או להיות הראשון להחיל את העלות הגבוהה הזאת על הצרכן.
מכון התקנים הישראלי פרסם לפני מספר חודשים תקן ישראלי לפלסטיק מתכלה ומוצריו, אך התקן הזה התנדבותי, משמע – מי שרוצה לשווק מוצרים מפלסטיק מתכלה, יכול, אם הוא ממש רוצה, לגשת למכון התקנים ולקבל מהם אישור שהשקיות שלו הן אכן מתכלות לפי התקן. אחרים, וזה מה שלרוב קורה, לא חייבים ויכולים לכתוב על השקיות שלהם מה שהם רוצים, בין אם הם עומדים בתקן ובין אין לאו. וכמה יצרנים אכן יעברו את התהליך הסיזיפי הזה בהתנדבות וכמה יעדיפו להתהדר בהילה ירוקה מבלי לטרוח?
בישראל עדיין עובדים על פיתרון לבעיית פסולת הפלסטיק כחלק מהפחתת פסולת בכלל (חוק האריזות), בעינינו, במועצה לישראל יפה, הפיתרון הנכון הוא פיתרון לטווח ארוך, ולכן יש להתחיל בבחינת אופן ניהול האשפה בישראל.
כך או כך בין אם זה פלסטיק מתכלה או פלסטיק מתפרק, הפיתרון הראשון והעיקרי הוא הפחתה – אם לא ניצור את הפסולת מלכתחילה לא נצטרך להתמודד עם הבעייתיות שהיא יוצרת. עלינו להשתדל ולהחליף את מוצרי הפלסטיק בפתרונות רב פעמיים.
בכל מקרה עד שהנושא ייקבע, אל תשכחו ששקיות בד רב פעמיות הן מגניבות:
אוקטובר 24, 2010
שינויי מזג האוויר
Posted by מרב ניר under Uncategorized, התחממות גלובלית, חיים ברי קיימא, משבר האקלים, שינוי קטן | תגים: אחריות סביבתית, אקולנוע, הפחתה, חוני המעגל, מזג האוויר, פליטת פחמן, קניונים |
Leave a Comment
משבר האקלים לא מרפה ודורש מאיתנו לשים לב אליו, לפתח מודעות ולשנות כמה הרגלים. במסגרת פסטיבל אקולנוע 2010, המועצה לישראל יפה מקיימת ב- 5.11.10 אירוע הדן בהתחממות הגלובלית
אנחנו בעיצומו של משבר אקלים. זה אינו המשבר הראשון או האחרון שעובר על האנושות או העולם, אבל יש שני הבדלים בולטים בין המשברים הקודמים למשבר הנוכחי: האחד הוא שביכולנו להשפיע על המשבר הנוכחי ולעצור את התקדמותו, וההבדל השני הוא שאנחנו כאן עכשיו – מה שקרה פעם לא מעניין אף אחד, עידן הקרח חלף ולא היינו שם. אבל מכיוון שאנחנו כאן, אנחנו אחראים בפני הדורות הבאים על טביעת הרגל האקולוגית שנותיר בעולם. לפליטות הפחמן של שבעה מיליארד אנשים השפעה עצומה על הסביבה.
ההתחממות הגלובלית לא נעצרת ולא מרפה, כבר אמצע אוקטובר ונראה שגל החום לא הציץ בלוח השנה. הגשם הרים ראש לרגע, נתן סימן ראשון והלך. איפה הסתיו ואיפה אנחנו. הארונות עוד לא קראו לנו להחליף את בגדי הקיץ בבגדי החורף. מזג האוויר משתגע. בשל כך עלינו לנסות ולשנות את המצב, וברוח הבלוג הזה, על כל אחד מוטל לעשות את חלקו הקטן, את השינוי הקטן שלו.
בואו נדבר על מזג האוויר
יש להבדיל בין מושג “האקלים” ובין מושג “מזג האוויר”. אקלים הוא המערכת הכוללת, הממוצע של מכלול התנאים במקום מסוים: הלחות, הטמפרטורה והמשקעים לאורך השנה. ואילו מזג האוויר הוא המופע היומי של האקלים – כאן ועכשיו, המשפיע על היום-יום שלנו. אנחנו מביעים עניין במזג האוויר, תוהים בבוקר מה הטמפרטורה הצפויה, מה ללבוש, האם לקחת מטריה, אך חומקת מעינינו העובדה שמזג האוויר הוא הביטוי הברור ביותר למשבר האקלים.
1998 היא השנה החמה ביותר שנמדדה אי פעם בעולם ובישראל. קיץ 1998 היה הקיץ החם ביותר שנמדד אי פעם – עד השנה, אך מסתמן כי קיץ 2010 יהיה הקיץ החם ביותר עד לשיא הבא. דוח מרכז המחקר של הכנסת מראה כיצד הושפע מזג האוויר בישראל מההתחממות הגלובלית:
- טמפרטורות המקסימום והמינימום בקיץ עלו במעלה שלמה.
- גדלה פי שלושה ההסתברות לימים חמים באופן יוצא דופן בקיץ.
- השכיחות של אירועי אקלים קיצוניים עלתה, התרבו הימים הגשומים מאוד והחמים מאוד, ועלתה הקיצוניות של שנים קיצוניות – גשומות מאוד או שחונות.
המזגן או חוני המעגל
חשיבות מזג האוויר אינה מסתכמת ברמת הסוודר והמטרייה – הוא משפיע על העגבניות, על התפוחים, על המניות שעולות או יורדות, על חברות שמצליחות וכושלות, על מאגרי המזון והמים ועל מקומות עבודה. למעשה, מזג האוויר היום-יומי הוא אחד הביטויים העיקריים למשבר האקלים.
אנחנו מתייחסים למזג האוויר כגזירת גורל, ומחליטים על פיו אם לצאת החוצה או להישאר בבית, בצידו של הקור הנפלט מהמזגן. אבל למעשה, הפעולות שלנו, גם אם יש ספק בין אם הם אלו שאכן השפיעו על האקלים או לאו, ממשיכות להשפיע – למשל, הטמפרטורות המטפסות בשל גזי החממה הנלכדים באטמוספרה גורמות לנו להדליק מזגן, שגורם לפליטה נוספת של עוד גזי חממה. בימים שבהם כולם מדליקים מזגנים באותו זמן – יש יותר שימוש בחשמל, יותר פליטות פחמן ויותר זיהום.
זיהום אוויר מעל מישור החוף – תמונתו של חיים קזס מתוך תחרות צילומים של מדריכי המרכז לחינוך סביבתי
אפילו יצרנו מתחמים שלמים עם מיקרו-אקלים מבוקר, קניונים שבהם הסביבה מותאמת לצרכינו. נעים יותר ללכת למקום ממוזג – שבו האקלים נשלט, הטמפרטורות לא תלויות במה שמתחולל בחוץ, ואפשר לערוך קניות בכל שעה, בכל מזג אוויר. הניתוק ממה שמתחולל בחוץ בולט מאוד בסביבה המבוקרת של הקניון.
אמנם נעים לנו עכשיו, אבל ראייה זו קצרת טווח. סופר על חוני המעגל שנטע עץ חרוב. ראה אותו אדם ושאל מתי יניב העץ פירות. חוני ענה שרק בעוד 70 שנה, אבל כמו שבא לעולם ומצא חרוב מניב פירות שאבותיו שתלו לו, כך הוא שותל לבניו.
עלינו לחשוב כחוני על עצמנו, על ילדינו, על העולם שבו אנחנו חיים ולפעול כדי להפחית את טביעת הרגל הפחמנית שלנו/פליטות פחמן. אפשר למשל להתחיל בהפחתה בצריכת החשמל:
- להחליף את נורות הליבון הבזבזניות בנורות חסכוניות
- לוודא שהבית מבודד ואטום היטב – כך החום או הקור של המזגן לא יברחו וניתן יהיה לחסוך בחשמל
- לא להגזים לשום כיוון עם טמפרטורת המזגן – 23-25 מעלות צלזיוס בקיץ זה נעים בהחלט.
- לכבות אורות כאשר לא נמצאים בחדר
- להפעיל מכונת כביסה ומדיח כלים רק כשהם מלאים
- לוותר על השימוש במייבש כביסה – בארץ שטופת שמש כשלנו, אפשר לייבש את הכביסה בשמש בחינם.
שינויי מזג האוויר
ב-5.11.10 תערוך המועצה לישראל יפה בפסטיבל אקולנוע את האירוע “ישראל וההתחממות הגלובלית“, בוקר מעשיר עם מיטב החזאים ומומחים בתחום המטארולוגיה והתקשורת. פרטי האירוע בפייסבוק. אתם מוזמנים לאירוע הייחודי שנוגע בקשר שלנו למזג האוויר.
אוקטובר 12, 2010
איך עושים את הסוויץ’
Posted by מרב ניר under Uncategorized, חיים ברי קיימא, טיפול בפסולת, מחזור בקבוקים, שימוש חוזר, שינוי קטן | תגים: אחריות סביבתית, מיחזור פסולת, שימוש רב פעמי, שקיות רב פעמיות |
[3] Comments
השאלה הגדולה היא איך משלבים אחריות סביבתית בחיי היום-יום, אבל השאלה הקטנה היא איך זוכרים לזרוק את בקבוקי הפלסטיק לכלוב המחזור ולקחת סל רב פעמי לקניות
אחריות סביבתית נשמעת אחריות כבדה ותובענית, אבל אם פורטים אותה למעשים קטנים, לאחריות קטנה ואישית, היא פשוט תשתלב בשקט בחיינו. בכוחנו לעשות דברים רבים שלא דורשים מאיתנו לערוך שינויים גדולים, אלא רק שינוי קטן. הבעיה המרכזית, כמובן, היא שעלינו לזכור לעשות אותם. למשל, סביר להניח שלכולנו יש בבית לפחות עשרה סלים רב פעמיים שקיבלנו במתנה או קנינו בכל מיני מקומות. אבל לא עושים בהם שימוש חוזר, כי הם נשארים בבית כשאנחנו הולכים לסופר. אפשר לשנות את ההרגל הזה.
שימוש רב-פעמי
מרבית מקניות המזון לבית הן קניות מתוכננות. אנשים רבים עורכים קניות גדולות פעם בשבוע, ביום קבוע, באותו מרכול. השגרה ידועה: הולכים לסופר, ממלאים את העגלה במוצרים, משלמים בקופה, אורזים, נוסעים הביתה ומסדרים את המוצרים במקום. כאן נכנס שינוי קטן – במקום לארוז את המוצרים בשקיות הפלסטיק החד פעמיות להן מחיר סביבתי גדול, מאחסנים את הסלים הרב-פעמיים בתא המטען של המכונית, לוקחים אותם כאשר הולכים לסופר; קונים-משלמים-פורקים כרגיל; ואז במקום להישאר עם ערמת שקיות פלסטיק שנזרקות לפח, מניחים את הסלים הרב פעמיים ליד הדלת כדי לזכור להוריד אותם למכונית שם יחכו בתא המטען עד ליום הקניות הקבוע הבא. זו הטמעה של שינוי קטן, להכניס פעולה קטנה לסדר היום, ולהפחית את השימוש בשקיות המיותרות.
ומה באשר לקניות האימפולסביות? לא חסרים פיתרונות חמודים וחביבים לסלים מתקפלים שלא תופסים מקום ונדחסים לתיק או לארנק: סל ניילון שמתקפל לתוך עצמו ותופס מעט מאוד מקום, סלי רשת שנדחסים לתיק ועוד. כדאי להחזיק בתיק את הפיתרונות הקטנים האלו, ורצוי לזכור להחזיר אותם לתיק. זה השינוי שצריך להעביר, ללחוץ על המתג ולזכור לקחת את הסל וגם לעשות בו שימוש.
למחזר את מה שאפשר
מה ניתן למחזור בישראל כבר עכשיו, לפני מהפכת המחזור שמבטיח השר להגנת הסביבה? אמנם פחים למחזור זכוכית, קופסאות שימורים ומיכלי קומפוסט אינם ניצבים עדיין בכל בניין משותף, אבל מיכלים לאיסוף בקבוקי פלסטיק, נייר, סוללות ואף תקליטורים פוזרו בערים רבות. הצעד הקטן שנדרש מאיתנו הוא להתארגן נכון בבית כדי שנוכל למחזר אשפה בקלות.
למשל, אם נחזיק רק פח אחד בבית, אין סיכוי שבסוף היום נוציא ממנו למחזור בקבוקים וניירות מלאים במיץ עגבניות מהסלט. הצעד הראשון למחזור הוא הפרדת אשפה, הדורשת התארגנות קטנה מראש. כל אחד יכול למצוא את הפיתרון המתאים לסידור הבית שלו ולשגרה בה הוא מפנה את האשפה. הפתרונות יכולים להיות יצירתיים ועם קצת מחשבה ודמיון אפשר להפריד בקבוקים ונייר מכל שאר האשפה גם אם אין הרבה מקום בבית. העיקר לא לזרוק אותם לפח המרכזי כדי שאפשר יהיה לקחת אותם לפחי המיחזור.
פסולת אינה נעלמת
הסיבות לשינוי הקטן בהתנהגות עמוקות ואמיתיות מאוד – מדינת ישראל אינה מדינה גדולה, ורוב הפסולת שכולנו מייצרים – כ- 5 מיליון טונות בשנה, עם גידול שנתי של 3-5 אחוזים - נשלחת להטמנה. על פי נתוני הלמ”ס שהתפרסמו לאחרונה, בשנת 2009 מוחזרו בישראל רק 10% מסך האשפה. בקצב הזה, מתריע המשרד להגנת הסביבה, בעוד זמן לא רב ייגמר המקום במטמנות הקיימות והמשמעות היא שנאלץ לוותר על עוד שטחים פתוחים מהמעט שעוד נותר ולא לטייל בהם אלא להטמין בהם אשפה – על כל ההשלכות הכרוכות בכך. מודעות מצד התושבים יכולה לשנות הרגלים, להפחית משמעותית את כמות האשפה ולמנוע הפקעה כזו של שטחים.
היום בסביבת בתים רבים יש תשתיות מחזור, הכוללות כלובי בקבוקים ופחי נייר. המאמץ אינו גדול כבעבר, אבל דחיפותו גדולה יותר. כולנו חולקים באחריות הסביבתית, הפסולת לא תיעלם אלא רק תמשיך להצטבר אם לא נשנה מספר הרגלי צריכה וזריקת זבל.
· ברוכים הבאים לבלוג שלי!
· אתר המועצה לישראל יפה
· הצטרפו לקהילה שלנו!
· הרשמה לעדכונים בדוא”ל
הצטרפו אל 7 שכבר עוקבים אחריו
· הרשמה לעדכוני RSS
· חיפוש
· הרשומות הנצפות ביותר
· קטגוריות בבלוג
· ענן תגיות
Biodegradable OXO the Story of Bottled Water אחריות יצרן מורחבת אחריות סביבתית אקולנוע בקבוקי פלסטיק האני במראה המשרד לאיכות הסביבה הפחתה התכלות התנהלות מקיימת חוני המעגל חיסכון בחשמל טל פרידמן יד שנייה מזג האוויר מחזור במקום עבודה מחזור מכשירים אלקטרונים מטרות חברתיות מיחזור פסולת מים מים מבוקבקים מכון התקנים הישראלי משאבי טבע משרד הבריאות מתחילים לחשוב ירוק נהלים-ירוקים סימון ירוק פייסבוק פליטת פחמן פלסטיק צ’ארלס קולי צרכנות ירוקה קמפיין קניונים רחל טל-שיר שימוש חוזר במוצרי חשמל שימוש חוזר בפלסטיק שימוש רב פעמי שקיות מתכלות שקיות מתפרקות שקיות רב פעמיות תיקון מוצרים תקן לפלסטיק מתכלה
· הוקם ומנוהל בסיוע:
בלוג בוורדפרס.קום. — ערכת עיצוב: Connections של www.vanillamist.com
Follow
Follow עולם ירוק / הבלוג של מרב ניר